זמן מנוחה

התפרסם בהו! 5, 2007

ההיזכרות היא מנוחה, כי משמעה לא לפעול.

- פרננדו פסואה, 'ספר האי נחת'

 

(פרולוג)

פעם הייתי מָרלֶן. הגשתי לפטרה פון קאנְט ג'ין ודואר בשמלה שחורה וריסים בהירים ושתקתי. לא היה לי עבר, וההווה לא היה שלי. הבטתי, מלמטה, באהבה מתרחשת. ראיתי את גברתי מתפרקת על השטיח הלבן, ורקדתי איתה כשהפטפון ניגן וידיה נשלחו לקרוא לי. הייתי מרלן, ואחרי שלוש שנים, מול מבטה של גברתי, ארזתי דברי והלכתי, מבלי לומר מילה.

 

 1.

זו כנראה אמנזיה. לילה שלם לא הצלחתי להיזכר בקולך. מתוך סבך הזיכרונות הצלחתי לחלץ חולצה שחורה, מחוספסת בד וקצרת שרוולים. הצלחתי לחלץ את חום הגוף תחת הבד, את הגב הבוער בשארית הקיץ של ספטמבר. אבל לא את קולך. זו מחלת השכחה. מעתה ואילך אחלום אותך אילמת.

 

2.

 

הביטי, בקולנוע

(זוכרת שהסברתי לך פעם?)

כמו בצילום

(עלינו יחד אל מאגר המים שבגבעה הצרפתית וסיפרתי לך על מבוך הפלסטיק הענקי שהיה שם פעם, באמצע המעגל)

מה שמחוץ לפריים

(הלכנו, הלוך-חזור, על קורת העץ בפסל הגדול שצופה אל ואדי ג'וז)

לא קיים. העולם מתחיל

(התנשקנו שם, ואמרתי לך שבטח השכנים רואים)

 ונגמר

(אחר כך הוצאת את סלסלת הפסיפלורות וחייכת כשליקקתי את העסיס מלהב האולר).

בגבול החד משמעי הזה.

ואם גבול הפריים חוצה גוף,

(הרגשתי את האוויר, מרחש על העור, כמו פעם, כשעוד הייתי ילדה),

חציו השני

(אחרי הפסיפלורה השלישית אמרת "מתוק לי מדי", וידעתי: הנה, עוד אחד מהדברים שאינך יכולה להכיל),

אינו. יש משהו מנחם בזה.  

 

3.

את מסירה טבעות, מורידה שעון, מחליפה את בגדייך בבגדים שפשטתי. גופך רפוי בשרוואל הישן ובחולצת הטי הגזורה בצווארון. אחיזתך רפויה כשאת מניחה אותי על המיטה ופותחת את הוילון הכבד, מניחה לאור הכתום של שעת השקיעה להיכנס פנימה. מהתיק את מוציאה את פיסות הפחם ובלוק ניירות. אני מביטה באצבעותיך משחירות, ובחיוך הפרטי שלך כשאת מציירת את בטני. את משחזרת את גופי, וגופי מתמוסס, קו אחר קו, נעלם אל תוך הסדינים.

 

4.

זאת עונת הלטאות, בייבי. [השארתי לך פתק על המקרר]

שימי לב, כשאת דורכת, יחפה, על האספלט,

לא לדרוך על הזנבות שהן משאירות מאחור במנוסתן,

מסמנות לנו

שבקיץ כזה, אי אפשר

להישאר שלם.

 

5.

את מניחה את ידיך על גופי, ואומרת לי שאביט בנו. אני מסתכלת במראה הגדולה וחושבת על האיש ההוא, שפגשתי בעיר אחרת, שהחזיק בצנצנת גופת ציפור, חנוטה בעשן ובפיח, והביט בה, בכל יום, מסתכל איך היא מתפוררת לאבק ונעלמת.

 

6.

היום הזיכרון שלי אינו רצוני. כמו סרעפת - הוא מתכווץ ונרפה.

 

7.

שוב הפלאפון שלך מנותק. זו נסיעה בין-עירונית.

את הרדיו שלי גנבו בחנייה של בית קולנוע, ובמקום מוסיקה, הלילה מסתנן דרך חלון המכונית הפתוח מעט, ומילל בעדינות נוגעת ללב.

זו עייפות לילית, כאב עמום בכפות הרגליים. אני לא משאירה הודעות. את לא עונה.

מאה עשרים ושלושה קמ"ש, משאית צופרת כשאני עוקפת. את לא עונה כבר חודשים.

את המלים שלך אני זוכרת בקול של הגברת מהתא הקולי, שמספרת לי שוב ושוב שהמנוי אינו זמין כעת. 

אני מנידה בראשי, בנימוס המתחייב, לחיילים במחסום ומצמידה את הדוושה לרצפה.

(אני מחפשת את כפות הרגליים שלך מונחות על תא הכפפות, את ידך, שתנגב עם השרוול את האדים שהצטברו על החלון, בתנועה של ילדה.)

המנוע צועק לפני שהוא מחליף הילוך. תא הכפפות רועד. פנסי הרחוב כבויים בסיבוב. חבילת מסטיקים שנפלה לי מהתיק תופסת את מקומך בכיסא שלידי.

 

8.

על מיטה בארץ זרה לי, חפונה בחדר מלון המיועד לאדם אחד, אני מעלה אותך באוב, והרוח מתדפקת על החלון הגדול הפונה אל התעלה.

אני זוכרת אותנו על מכסה המנוע של האוטו שלי על גבעה ריקה בוולנטיינ'ס. הסתכלנו על שבט צופים מבעיר כתובת אש רחוק בעמק.

אינני זזה. גם אם ארצה, שרירי לא יצייתו. אני לא נלחמת בך עכשיו. הנשימה שלי מאיטה, איברי שוקעים בזה אחר זה.

אנחנו חבוקות במגרש החנייה של בית המשפט העליון, בפיצוציה אחת בהרצליה, היד שלך בשיערי, כביש גהה, יום שישי אחר הצהריים. אצבעותי משחקות בטבעת שענודה לאצבעך בהקרנת בוקר של סרט מצוייר.

פנייך נאטמים כשאני מדברת. נעליך ננעלות (עור שחור, מבריק). צעדייך, ידך האוחזת בתיק העור העומד להתפרק בקרוב. אני הולכת יחפה אחריך ומביטה במכוניתך מתרחקת.

ערב, אני מרגישה את האספלט מתקרר בין בהונותי. 

 

9.

ברמזור של צומת הגבעה הצרפתית התחננת שאהיה שוב זרה. שאעשה משהו כדי שלא תכירי אותי טוב כל כך.

נשארתי אילמת. היה חורף.

ליד הבית שלך התחבקנו, אבל בלי נשיקות, כדי שלא יראו. האצבעות שלך חפרו בכתפי. נקברתי בשיער, שצבעת באדום כהה כמה ימים קודם, וציינתי לעצמי בשקט: יסמין. כל הרחוב שלך מריח יסמין.

 

10.

רגעי המעבר שלנו נעלמים, נותרו רק קווי מתאר.

 

11.

במראת הצד של האוטו שלך העננים נראים שחורים, ובכתב לבן, עדין, כתוב שם, כמו כותרת לתמונה, Objects in mirror are closer than they appear. אנחנו עוצרות בדרך למלא אוויר בגלגלים, למלא דלק, למלא נוזל ניקוי לשמשות, שמן ברקס. הכל מתרוקן בסוף. הנה משהו ששתינו כבר יודעות.

 

12.

אני חולמת על גרמי מדרגות, על קומות מרתף. אני חולמת על תערוכות בקומות הגג, על מעליות, תחנות רכבת, תחנות אוטובוסים, אולמות אופרה. 

הלילה ביתי היה עצום, חצינו אותו על אופניים, מקצה לקצה, ואסרתי עליך לעשן במרפסת. (מתי התחלת?)

מלילה ללילה את מדברת יותר. אבל הלילה רק רכבנו, מקצה אחד של ביתי לקצהו האחר, ואת שאלת, 'אז איפה את, מעין?'

 

13.

'יש לך סימפטומים של שינה אפורה,' אבחנתי במלים של בוקובסקי, כשסיפרת לי שקמת בלילה ההוא לפחות שלוש פעמים. בפעם השנייה נשארת ערה מרבע לארבע עד רבע לחמש והלכת, סהרורית, לחתוך אבטיח. השארת כמה טיפות אדומות על השיש, לנמלים, כמו שסיפרת שעשית כשהיית קטנה. אחר כך חזרת לישון. שינה רדודה וסחופת חלומות, עד להתעוררות הבאה.

ואני, שטבעתי בתוך השינה, חילצתי מחלומותי רק זיכרונות של תנועות ידיים. אולי חלמתי אותך שם, חותכת אבטיח עם המואזין של שועפט, רגע לפני שהוא קורא לתפילה.

 

14.

בצומת הראשון, אחרי שלושים ומשהו קילומטרים, אנחנו נעצרות מול דורבן. כל אחת מחייכת לעצמה. שתינו נזכור אותו אחר כך, בנפרד. בקיוסק שבצד הדרך אנחנו קונות בירה קרה ומשהו מלוח. הרוח פורעת את השיער כמו בחלום של פעם. ליד עמודי מתח גבוה את מסמנת לי לעצור. אנחנו עוצרות, את אומרת לי להקשיב לחשמל, אני מקשיבה, הוא לוחש, השערות שלי סומרות. אנחנו נוסעות מדרום לצפון, אל הקור בהרים, כמו בסרטים של אנגלופולוס. אבל את לא מרגישה באוויר המתקרר סביבנו וממשיכה לחייך, גם כשגדלים המרווחים בין הבתים ונעלמים עמודי התאורה.

 

15.

שני נתיבים מהמכונית שלך, ברמזור האדום בצומת המלונות, נעצרתי כדי להביט בפניך. שרת עם הרדיו, הזזת את השיער מהפנים, חיפשת משהו בתא הכפפות. אני כמעט בטוחה שזו היית את, אני כמעט בטוחה שהבחנת בי, רגע לפני שהמשכת לנסוע. מאוחר יותר מצאתי את ריח ידייך בין כל ריחות עורי. שוב הפך שמך לגוף.

עכשיו עלי להתחיל מחזור חדש של שכחה.

 

17.

לא דיברנו שבוע. היא מתקשרת אלי. הקול שלה מוכר כמו טעם של לחם אחיד. היא בוכה. היא אומרת שהוא שוכב בכיור, שהוא נפל כשניסתה להוציא אותו כדי להחליף מים. הוא שוכב על הנירוסטה ומנסה לנשום, והוא נחנק מרוב אוויר והוא גוסס. היא לא יכולה לגעת בו. היא לא מסוגלת. ולא מצליחה לתפוס אותו ברשת, והיא לא יודעת מה לעשות עם הרשת, והוא מת. הוא מת שם.

אני נכנסת לאוטו ונוהגת מהר מדי, מתקשרת להרגיע אותה מהדרך. היא אומרת שהיא הצליחה להכניס אותו חזרה, שאבוא בכל זאת, היא חושבת שאולי הוא בסדר, אבל לא בטוחה.

אני נכנסת. ריח הבית מוכר, היא פותחת לי את הדלת, עיניים אדומות. היא צבעה את ציפורני רגליה בבורדו. אני ניגשת לצנצנת. דג הזהב שלה צף על הצד ומתחיל לאבד צבע. אני אומרת לה שהוא מת. היא חוזרת לבכות. היא אומרת שאני טועה, שהוא יתאושש, שהיא חושבת שהוא זז. אני אומרת, 'הוא מת.' היא מתיישבת על הספה. אני מנסה לגעת בה, לחבק, היא נרתעת ממני. היא מבקשת שאקבור אותו, שלא אוריד באסלה.

אני אוספת אותו ברשת הדגים. הדג שנותר בודק את המרחב החדש שניתן לו.

היא עומדת בצד, כשאני חופרת באדמת הגינה הציבורית, ומהנהנת, כילדה, כשאני מגיעה לעומק שנראה לה מספיק. אני טומנת אותו שם, היא מפנה את מבטה הצידה.

עירומה מזה לא אראה אותה.

 

18.

מעולם לא ראיתי אדם ישן בגוף סגור כל כך. היא ישנה על הבטן, ידיה מקופלות תחתיה, רגליה מתוחות, צמודות זו לזו ולא נעות. אם אביט בה זמן רב מספיק, היא תתעורר ותבחין בי. תקרא לי להיכנס למיטה.

למדתי לרצות רק את המעט ההכרחי.

 

19.

הלילה באה אלי. קראתי לה מתוך חלום אחר. היא נכנסה, חלצה נעליים ואמרה ששמעה אותי. התחבקנו חיבוק ארוך. היא לבשה צבעים בהירים, שנראו כמעט זרים לגופה. הכרתי לה את הכלב החדש, לא סיפרתי מתי מת הקודם, הצעתי קפה. כשהסתובבתי אל הקומקום החשמלי, שקוף, כמו שתמיד רצתה, התחרטה, ונעלמה מהחלום. בלכתה, לקחה איתה את הבית כולו והותירה אותי ברחוב ריק. התיישבתי על קצה המדרכה, מערסלת ביד אחת את ספל הקפה ומלטפת ביד השנייה את הכלב, שנראה לי, לרגע, אבוד.

 

20.

אחר הצהריים, בחדר העבודה שלו, אביב אומר שדווקא יש אהבות גדולות מדי. בערב אני משכפלת את מילותיו בדייט ראשון עם אישה זרה, שותה, בניגוד לכללי הטקס, ג'וני אדום במחיר מיוחד ללילות גשם.

בביתה איני מוצאת מקום ולכן מניחה עצמי בידיה. יש לה סבון נקה 7 בניחוח ים בשירותים, ומלמולי שכנים המרפדים את השיחה שלנו, בין קפלי הפוך. "לא חשבתי שיש בך רכות כזו," היא אומרת ומלטפת לי את השיער. רק אני וג'וני יודעים כמה אני רוצה לחזור הביתה.

 

21.

ברגעי המעבר האחרונים שבין ירושלים של הלילה לזו של היום, אנחנו יושבות, אדומות עיניים, ליד שולחן גדול במקום היחיד שבאמת פתוח סביב השעון. היא יוצאת החוצה, לנשום קצת את האוויר הנקי של לפנות בוקר, וחוזרת. אולי רק נדמה לי שהיא עדיין על סף בכי, אבל הקול שלה רועד כשהיא מבקשת עוד שוקו. נקייה מאיפור ועצובה, היא מושכת את המבטים של כולם.

אני מנסה להבין אם אני רוצה אותה או רוצה להיות היא. עם הזמן שעובר עד האור, ועם תקתוקי הרמזורים, המרחק בין השניים הולך, מיטשטש ומאבד חשיבות.

 

22.

ופאסבינדר אומר "Happiness is not always fun"

 

23.

היא הולכת להתקלח. אני מודדת את טבעותיה על אצבעותי.

אחרי המקלחת, אני יודעת כבר, תרשה לי לחבק את גופה המהביל, העטוף במגבת, אך לא תרשה לי לראות אותה מתלבשת. תהליך הסתרת הגוף מבייש יותר מגילויו.

 

24.

פעם הסתכלה על מוכר מלביש בובת חלון ראווה. מוקדם בבוקר, בקניון, רגע לפני שנכנסה לעבוד. בובה בלי תווים. חלקה, יפה כל כך, שדיים נעריים וכולה אטומה. בלי פתח אחד. והוא הלביש אותה, דומם ומרוכז, בשמלה פשוטה וצעיף, שכרך לצווארה בקפידה, כך שיראה מרושל. מאז, היא אומרת לי, תמיד חלמה שמישהו ילביש אותה כך. בלי תשומת לב לגופה, או לעורה, רק לדרך בה מונחים עליה הבדים.

 

25.

שלוש שלושים ושבע לפנות בוקר, מוקדם מדי בשביל ציוץ ציפורים, אך הן מצייצות. עיני עצומות. מתוך שינה המלים שלי רכות. קולה זוחל דרך חורי השפופרת, היא מבקשת שאספר לה עלינו, על ההתחלה. אלה המלים שלי שמנחמות אותה, הסיפורים של העבר. רבנו קודם, שתינו לא זוכרות עכשיו על מה בדיוק, בכיתי, אולי מעייפות. היא מצווה שאספר. אני מספרת, ומלים נשכחות מסתננות פנימה. היא לוחשת, 'דברים השתנו בך,' ונרדמת. אני מניחה לה לישון, מנתקת בעדינות. הזריחה מתחילה. אני מתכרבלת בפוך ובמעט האור שמסתנן פנימה, מנוחמת.

 

26.

הוריה היו רבים בפרסית ומדברים בעברית. הם ידעו להפריד בין שפת הכעס לשפת הזמן האחר. את מעט המלים שלמדתי, שכחתי כמעט מיד. נותרה לי רק 'ג'וג'ו' – ציפור קטנה.

 

27.

הלילה איני יכולה לכתוב אותך בגוף שלישי, מנותק וחסר שם. שוב אני פונה אליך. גוף שני מחולל גוף ראשון. גופך מחולל את גופי. אני מזמנת אותך אלי, מביטה בתמונות ישנות.

 

28.

בינתיים את הנמענת שלי, חרשת וחסרת גוף. אינך שומעת, אני ממשיכה לדבר.

 

29.

לו הייתי מקשיבה טוב יותר, הייתי שומעת את הספק שלך נולד בפער שבין חום המלים לקור השפה.

 

30.

השבעת אותי, בצהריים, בחום של יולי, שלא אכין את האורז שלנו בלעדיך. חיבקת אותי והשענת את ראשך על כתפי כשהמסתי זעפרן במים חמים וריח הבזיליקום דבק באצבעותיך.

עכשיו שוב קיץ. תחילתו בכל אופן. חוסר המגע שגור. כשאני מכינה אורז, אני משמיטה את הזעפרן והבזיליקום.

 

 

31.

הביטי בי:

אני מוותרת, בלב שלם, על הזכות לכתוב את מה שאינו יפה.

 

32.

יש דברים שלמדתי ממך. כשאני מכינה קפה אני משאירה אחרי, על השיש, כמה גרגירי סוכר. בשביל הנמלים.

 

33.

שבוע שלם הרגשתי את גופך קרוב ושבע. את שוכבת על הספסלים בשדה התעופה של דאלאמן, ראשך על ברכי. הטיסה מתעכבת כבר שש שעות. כדי להרדים אותך, אני משחילה את ידי דרך שרוולי חולצתך, ומקלפת מהגב ששזפת יתר על המידה את נשל העור. פיסות ארוכות, שקופות, רכות כמו משי.

 

34.

כשאני הולכת יחפה בבית, ונזכרת במגע ידייך, אני מקשיבה לצעדי, ולנשימות הבית, ומבינה לראשונה – רק לעור הניתק יש קול. ההיצמדות, לרוב, היא שקטה.

 

35.

ראש השממית שנגח בכף ידי הותיר אחריו כאב רך. הצלתי אותך משממית שתעתה אל חדר האמבטיה וחיפשה להימלט דרך החריצים הקטנים שבין הכיור לחרסינות. בוקר שלם לא דיברת איתי, הכעס מהלילה הותיר בפיך טעם חריף. ציירת קצת. ישבתי על הכורסה להביט בך. כשהלכת להתקלח, ארזתי את חפצי, קטפתי את המפתחות מווי העץ שלצד דלת הכניסה. רגע לפני שיצאתי ונעלתי אחרי, קראת לי, שאציל.

נשאתי אותה החוצה אל הגינה הציבורית בתוך צנצנת ריבה ישנה ושחררתי אותה בין שיחי הלבנדר. כשחזרתי, דרשת שאשטוף ידיים לפני שנתחבק. לביתי חזרתי רק מאוחר יותר. (איני זוכרת על מה דיברנו כל אותו אחר הצהריים.) 

 

36.

שמוטה בפינת החדר, כמו בובה-זהבה של פעם, אני מרגישה את פני מתקלפות ממני. אולי זו העייפות. אני מחטטת בקופסת המכתבים, שולה שני רישומים שעשית.  חתמת 'המקשקשת'. אמרו שירד הלילה גשם, אך הוא אינו מגיע, האוויר כבד.

איני סוגרת את קופסת המכתבים. מרשה למלים שהותרת לי, לדמויות הפחם השבירות, לרחף הלילה בחלל החדר. אני הולכת לישון.

 

37.

מאז הלכת התחלפו כל תאיי. גופי הכיר מרחקים חדשים. בערתי לבד בכבשן הטבור שלי, שחימם אותך בלילות. למדתי לצבוע את ריסי בשחור ולהגיד בהולנדית 'תחנה אחרונה'.

עכשיו אני זרה לך שוב, יקירה. כפי שביקשת. 

 

38.

ההרפיה דורשת מאמץ בלתי פוסק.

 

39.

נמלה מטיילת על המלים האחרונות שלך אלי. היא חוצה את "אני רוצה בפשטות לסמן" נעצרת לרגע על "את המחיקה." לפני שהיא מדרימה אל "לא להשאיר קצוות." אני נושפת עליה. היא נוחתת ליד מנורת השולחן, מבולבלת מעט, וממשיכה במסע הארוך וחוצה היבשות אל סדקי הקיר שבאופק.

 

(ינואר 2005)