אוגר

התפרסם ב'הליקון' 33 שירפרוזה, 2000

 

אם הוא יפסיק ללכת הוא ייפול אחורה. האספלט הרטוב הוא כמו הליכון מכני, סרט נע של תחושות ומראות שאסור להפסיק ללכת עליו בבת אחת. צריך קודם להאט את הקצב. קשה לדעת מה יקרה אם הוא יפסיק ללכת באחת. הוא עצמו חושש במידה מסוימת שמה שלא יקרה, זה יכאב. אם לא לו, אז לשאר העולם.

אם הוא יפסיק ללכת, גם אם יעשה זאת בהדרגה, ייפול העולם שסביבו. יש לו תפקיד, שאומנם הוטל עליו מבלי לשאול לדעתו, אבל שאליו הוא מחויב. אסור לו להפסיק. לעולם. הוא מביט לרוב בקצות הבהונות שלו. מבט לצדדים יסיח את דעתו ויהרוס לו את קצב ההתקדמות.

הוא רוצה לספר למישהו, להסביר לו, למצוא לעצמו מחליף ולפרוש. הוא כבר לא צעיר כמו פעם. רגליו כבדות לפעמים והוא עייף. כל כך עייף. אבל הוא לא יכול. לא לעצור ולא לדבר. הדיבור יפריע לקצב הנשימה שלו, שיפריע לקצב ההליכה, ואז יעצור העולם.

הנשימה כבר אינה קלה לו המכוניות הארורות הפכו את האוויר למחוספס. כל שאיפה שורטת את קנה הנשימה, ולעיתים כל כך קרובות האוויר שורף את ריאותיו. להמשיך. אסור להפסיק.

הגשם יורד כל הזמן כבר שנים והוא רטוב על לשד עצמותיו מהשלוליות, מהגשם ומהמים הניתזים עליו ממכוניות חולפות. לא פעם הוא חשב פשוט לעלות על מכונית ולנסוע. להניע את העולם מתוך מושב רך וקטיפתי אבל הוא לא יודע אם יהיה לזה את אותו האפקט. הוא לא יכול להרשות לעצמו לנסות.

נעליו התבלו לפני שנים, והעור של כפות רגליו הפך לסוליה של ממש.

הוא מרגיש שהוא מתחיל להאט את הקצב. התחושה הזו נמצאת בו כבר זמן מה. העובדה ששינוי הקצב לא הפריע למהלכם התקין של החיים סביבו גורמת לו לחשוב שאולי מישהו מתעתע בו. אולי הוא סתם אוגר שרץ על גלגל בתוך הכלוב ללא מטרה מיוחדת.

הוא יודע שהוא עומד ליפול בקרוב. עומד להפסיק ללכת, להניע את העולם, וברור לו שאין מה לעשות. אין מי שיחליף אותו. והידיעה גוררת בהלה, שגוררת נפילה, שגוררת כאב, שגורר איבוד הכרה מתבקש. וכשהוא מוטל שם, על האספלט הרטוב, מוקף בעוברי אורח מודאגים, רגע לפני שעיניו נעצמות, נדמה לו שהעולם מתחיל לעצור.