אין נזק אין נפגעים

התפרסם באסופת תן 3 'אנשי העכברים' 2018

אורי התעורר לפניה. כשקמה היתה במיטה ריקה. הצד שלו היה מסודר. מעבר לדלת שמעה אותו זז, ממלא את הבית. את הצללית שלו ראתה מבעד לזכוכית העכורה של הדלת הישנה. הפעם לא התעוררה מהחריקה שלה כשיצא. גם לא התעוררה מהמקרר הרועד שלהם, או ממשאיות הזבל שלמטה. בלילה לא ישנה היטב. היא היתה דרוכה מדי. יודעת שהוא ישן חזק יותר ממנה אפילו. שאם יקרה משהו הוא לא יתעורר. היא למדה לישון ככה, ערנית לריחות, לקולות, אם משהו יקרה, אם משהו ישרף באמצע הלילה, אם משהו יפול, יקרוס, יכנס. הבית הזה, קירות הקלקר שלו, התקרות הדקיקות, הצעדים של השכנה מלמעלה, בכל בוקר בשבע עם העקבים שלה, מחדר השינה לאמבטיה, למטבח. אבל דווקא כשהגיע האור, שוטף את עיניהם מבעד לזכוכית הישנה, הרשתה לעצמה לישון. שום דבר לא יכול להשתבש בבוקר.

אבל היא לא קמה מהמיטה עד שיצא מהבית. משום מה לא קמה. היא שכבה ערה, בעיניים עצומות, משהו מהשינה עוד הפיס את גופה. היא שמעה אותו הולך, ואת הבית משתתק. הוא כל כך עדין אליה. הוא כל כך עדין בכלל. את הבגדים לבוקר השאיר על הכיסא במטבח, שאם תישן, סוףסוף, שלא יעיר אותה. הוא בילה את הימים האחרונים בהליכה עדינה סביבה, כמו הבובות הזעירות של תיבות הנגינה הישנות. רקדן ורקדנית, סובבים זה סביב זה מבלי שיגיעו אף פעם, במחול עדין עדין, על קצות האצבעות ממש. חגים זה סביב זה כל כך הרבה זמן מבלי לגעת עד שנדמה ששכחו שהם שניים שם, ככה זה כשאין מגע. שוכחים.

היא קמה לבסוף, ורק אחרי הקפה של הבוקר הבינה ששכחה לצחצח שיניים. אבל לא צחצחה.

את זרם המים ראתה כשירדה לזרוק זבל. זרם עדין, יותר רסס מזרם. לרגע חשבה שזה עשן, שמשהו עולה באש סופסוף. אבל זה לא היה עשן אלא הרסס הדק של מים ממהרים לברוח מחור בצינור. מהגג, בדיוק מעל הבית. הרסס הגיע גבוה, נחוש, ונדמה היה לה שהוא מתגבר.

רק לפני שבוע עמדה והביטה בטכנאי של חברת המים עומד בשיא החום עם כובע טמבל ובקבוק מים מינרליים מיוזע מוטל לידו, מחזיק בשתי הידיים פיסות צינור חלודות ומתפוררות, כמו ילד עם שני ביסקוויטים, אחת בכל יד. "את לא מבינה," אמר לה, כי היתה היחידה בסביבה, "איפה שאני נוגע זה מתפורר. מה זה הבניין הזה?" הוא היה זקוק לנחמה, אבל היא הלכה. כנראה שהצליח להתגבר על הבעיה, כי מים היו אחר כך. וגם עכשיו, והנה, עוד התפוררות, עוד חור בצינור. עוד משהו שדורש תיקון. ואם זה שלהם? רק זה חסר לה, עוד בחשבון המים. עוד בעיות עם בעל הבית, עוד אנשי מקצוע, שיתקנו את הצינור, את הדוד, רטיבות, מה לא.

ועד הבית, אפרת, מקומה שלישית, פתחה לה את הדלת בשיער פרוע. עיניים טרוטות. היא ראתה אותה מעט מאוד, לפחות לפני שכל עניין המלחמה התחיל ואז התחילו המפגשים האלה בחדר המדרגות. מפגשי דיירים קצובים, עשר דקות ולבתים, עד הפעם הבאה.

אולי העיניים שלה היו אדומות, ולא טרוטות.

"נראה לי שיש פיצוץ בצינור למעלה."

"איפה?"

"למעלה. בגג. אולי דוד. מרסס מים, לגובה. שלא יתפוצץ."

"אוי." אמרה, אוי של חוסר אונים, של להרים משהו בפעם האלף כשהידיים עייפות כבר. אולי את הילדה שלה, בת השלוש כמעט. אוי של עוד פעם אחת לקום בלילה, עוד פעם אחת להחזיר למיטה. עוד פעם אחת לריב באמצע הלילה את הריבים השקטים, המתוסכלים. היא הרי שמעה, מדי פעם, את הקולות שלהם עולים רק לרגע, כעס שקט, שלא יעירו את הילדה. רגעים קטנים של אובדן שליטה, ומיד שוב להחריש. היא ראתה את הפרידות החטופות שלהם למטה, ליד האוטו, מעבירים ילדה מיד ליד, נשיקה חלקית, מרפרפת.

"אני לא יודעת מאיזו דירה. איך יודעים?"

"תסתכלי בשעון למטה, אם רץ."

"עכשיו הרבה בבית, עם המלחמה וזה. כולם רץ."

אפרת השתתקה. חשבה. מאחוריה, בתוך הדירה, בין הצעצועים הפזורים על הרצפה כמו שרכים שהשתלטו על בניין נטוש, שמעה את הילדה מפטפטת. עם חבר דמיוני אולי. "חכי רגע. אלה, בואי." אמרה והלכה להרים את הילדה.

"יש אזעקה אמא? לא שומעים בכלל."

"לא, לא, לא אזעקה. רק כמה דקות." אמרה אפשרת ועברה מדלת לדלת, נוקשת, שלוש נקישות קלות בכל פעם. אחר כך צלצול בפעמון. בסוף השאירו את אלה אצל הזקנה מקומה ראשונה. רק לכמה דקות ביקשה אפרת והזקנה מקומה ראשונה לא סירבה. אולי שמחה, אולי לא היה נעים, אולי ראתה את העיניים האדומות. ככה זה במלחמות, כולם אדיבים יותר. ואז היו צריכות לעלות מחדש את כל הקומות, עד לרביעית, ולהביא את הסולם, ואת המפתח של הגג. ההתרגשות שלה היתה קצת ילדותית, כמו כשהיתה תיכוניסטית והיו עולים לגגות של בניינים, רק כדי לעלות, בחושך, בבניינים מטים לנפול במרכז העיר, עם מעליות נתקעות ומעקות מחלידים. פעם, חשבה וטיפסה אחרי אפרת בסולם, היה קסם בעזובה.

הן פילסו דרך בין הצינורות על הגג, בין דודי השמש והאנטנות, עד לצינור שראתה בבוקר. חור זעיר במרכזו היה כל מה שנדרש, והמים ניתזו מעלה, כמו בגני אירועים בקיץ, לחות טרופית מרעננת.

"צריך להיות על הצד את מספר הבית. אני לא יודעת מה זה מה. תסתכלי." אמרה אפרת ונשארה במקומה. היא חיפשה. סובבת את הדוד, וכשמצאה והרימה עיניים ראתה את אפרת הולכת אל סף הגג. היא התקרבה אליה לאט, שתיהן לבד, על הגג שם, שוב כמו הרקדנים בתיבות הנגינה, לנוע יחד ולא לגעת.

"הבניין במצב נורא." אפרת אמרה והסתכלה למטה.

"כן."

"לפעמים אני חושבת, אולי ייפול כאן טיל ויחסוך לנו את הכאב ראש. תחשבי, הכל ילך ויבנו מחדש. יותר טוב."

"אפשר גם לתקן."

"לא הכל. זה כבר ביסודות. אי אפשר להיכנס כל כך לעומק."

היא לא ידעה מה לומר ורק נשארה במקומה, שני צעדים מאחורי אפרת, קיוותה שמספיק קרוב כדי לתפוס אותה אם תצטרך, ואיכשהו ידעה שלא.  

"את יודעת, אני אומרת לעצמי שאני צריכה לעשות את הבחירה הזאת. פעם אחת ולתמיד. לעמוד כאן ולבחור. אם כן אז כן, עכשיו, ואם לא אז זהו."

"אני לא חושבת שזה מהדירה שלנו או שלכם. זה נראה לי של קומה ארבע. נראה לי שהכל בסדר." היא הרגישה את הכתפיים שלה נשרפות ופחדה לזוז. וחשבה, רק שלא תהיה אזעקה עכשיו. בדיוק לא עכשיו.

"צריך להגיד למישהו."

"נגיד. זה של דירה שש, אנחנו נגיד להם. אם תרצי. אני אבוא איתך."

צלצול של בית הספר מקצה הרחוב הקפיץ אותן, ולרגע חשבה שהנה, זה קורה, ממש מול העיניים שלה. אבל זה לא קרה. אפרת הסתובבה אליה, העיניים שלה דומעות. דמעות זה טוב, חשבה. אחר כך ירדו מהגג.

  

כשהגיעה האזעקה, כמעט שעה אחר כך, היא הרגישה כבר יותר טוב קצת. יותר יציבה, אולי. היא זכרה לכבות את הגז מתחת למחבת ובה החמאה הרוחשת, זכרה לקחת מפתחות, שלא תיטרק הדלת והיא תצטרך להזמין מנעולן, כמו שקרה לדירה לידה, עם המנעולן שהיה צריך לעבור בין החלונות במטבח, על מתקן ייבוש הכביסה עם ההלחמות מלפני ששים שנה. גם את הסלולרי לקחה, ונעליים. חזייה לא לבשה גם הפעם. כנראה שתעבור כבר את כל המלחמה הזאת בלי לזכור ללבוש חזייה לפני שהיא יוצאת להסתתר מטילים בחדר המדרגות. ולא רק היא. גם את שתי השותפות מקומה שתיים ראתה לא פעם יוצאות שפופות, בגב קמור, להסתיר את כל מה שלא מוחזק היטב.

היה מקלט לבניין, חיצוני לו, צמוד לבלוני הגז. כבר באזעקה הראשונה החליטו לא להשתמש בו ולהישאר בחדר המדרגות בקומה השניה, לפי ההוראות של פיקוד העורף. ככה אמרו, קומה שניה, באמצע, כי מה שקורס אם פוגע טיל זה החלק החיצוני, המרכז אמור להישאר שלם. למרות שהם כולם ידעו שבבניין הזה אם יפגע טיל לא ישאר שום דבר. לא מרכז ולא שוליים. רק ערימת אבנים ואבק.

זו היתה כבר אזעקה ששית או שביעית. כבר לא היה הרעד והצחוק ההיסטרי של הפעם הראשונה והשניה. רק איזושהי שיגרה מפוחדת. עשר דקות וזהו, חזרה הביתה. לפעמים שומעים את הפיצוץ ממרחק. היום לא היו הרבה בבניין, הרי ידעה את זה מסיור הדירות עם אפרת ואלה. הזקנה מקומה ראשונה יצאה נרעדת, אולי התעוררה בדיוק מהשלפשטונדה, וכמעט איבדה שיווי משקל. היא מיהרה לתפוס אותה ולתמוך בה, שתשב על המדרגות. אחריה יצא השכן שליד, עם הסלולרי שלו והמבט המשועמם.

הדלת של אפרת נפתחה במהירות. אלה היתה רטובה ועירומה, על כתפה של אפרת היתה מגבת שלא הספיקה לעטוף סביב הילדה כשתלשה אותה מהמקלחת. הם כולם הסיטו את מבטם, לא כל כך מפני עירומה של הילדה כמו מהאשמה האמהית הברורה של אפרת. כשהשיבו את מבטם כבר היתה אלה עטופה היטב, במגבת וחיבוק, וניהלה עם אפרת שיחה של לחישות.

היא החליפה מבט קצר עם אפרת, משהו עבר ביניהן. אולי איזשהו הסכם שקט.

הפעם לא שמעו את הפיצוץ. השכן מהקומה הראשונה אמר שנפל בשטח פתוח. אין נזק אין נפגעים.

בלילה, במיטה, אורי שם יד על גבה.

"עברה בסדר האזעקה."

"כן. בקטנה. בלי אירועים מיוחדים." היא הסתובבה ונישקה אותו. זמן ארוך.

הוא נרדם ראשון.

תחושת הנפילה העירה אותה, מיד כשנגעה בסף השינה. הלב שלה פעם במהירות.

מחר היא תגיד לאורי שהיא רוצה לעבור דירה. כמה שיותר מהר. לפני שהכל יקרוס כאן, החליטה ונרדמה שוב.

הפעם תחושת הנפילה לא העירה אותה. היא שכחה אותה כמעט מיד.

מעין רוגל

תל אביב 2014