כל סופר נתקל לפעמים במעצור כתיבה, זו תופעה מוכרת וידועה. אבל כשכתבתי את ספרי העשירי – המשחק 2 לא היה זה מעצור אלא מחסום של ממש. הספר לא זרם, לא זז, וכל מחשבה עליו מילאה אותי בחרדה וחשש. למזלי הרב פגשתי את מעין רוגל שלאחר קריאת הספר ידעה כבר להצביע על הכיוונים שאליו הספר צריך ללכת. אני זוכרת שהמשפט שהיא אמרה נתן לי תקווה והניע אותי להתחיל את התהליך אתה "את תהני לכתוב את הספר אחרי שנסיים את התהליך". היא הבטיחה. אולי בגלל יאושי, ואולי בגלל תקוותה החלטתי שנצא לדרך.

שתי פגישות בסך הכול היו לנו.

שתי פגישות בהם הגיעה מעיין מוכנה עם צירי עלילה מסודרים של הספר, ומושגים שלא הכרתי (מסע הגיבור...) שהפילו לי את הלסת. כמו תופרת מיומנת היא הזיזה פרק לפה, דמות לשם, מיקדה מיקמה, וחשבה אתי באמת על העלילה. תוך שתי פגישות הספר המורכב הזה שלא יכולתי להתקרב אליו היה פרוס לפני.

בדרך חדשה, מדוייקת ומסודרת. עם תהליך, רציונאל, ודרך שאפשרו לי להתחיל לכתוב שוב את הספר מחדש (בפעם השלישית) אבל הפעם עם אופק ברור לאן אני הולכת.

מעיין, שהייתה לי זו הפעם הראשונה לעבוד אתה התגלתה כמדהימה. אכפתית, חמה, חכמה, ופרטנרית שאפשר לפנות אליה גם אחר כך.

ברור לי שלא תהיה זו הפעם האחרונה שנעבוד יחד,

ואני כבר מחכה למשחק 3.

 

- דנה אבירם – סופרת ילדים ונוער, על תהליך פיצוח סיפור