בתים

התפרסם במוסף 'ספרים' של 'הארץ', אחד מעשרים הסיפורים הנבחרים של תחרות הסיפור הקצר, אפריל 2000

 

1.

כשהייתה עוברת ברחוב, מתחת לחלון הבית, היה ניתן לראות שגבה קמור, השכמות שלה בולטות מבעד לבד השמלה הדקיק וכפות רגליה בודקות כל אבן של המדרכה לפני שדרכו עליה. היא הייתה מגיחה מפינת הרחוב בשקט, נשמתה נעצרת רק לשניה, אולי פחות, לפעמים יכולנו לראות איך השערות הקטנות על ידיה סומרות, איך כל גופה נדרך למקרה של מפגש בלתי צפוי, מוכנה לתקוף כל דבר שיעמוד בדרכה. מוכנה לשלוף ציפורניים, מוכנה לצעוק, להכות, לשרוט, כל דבר שיעמוד בדרכה, שיפתיע אותה באמצע הילוכה הזהיר, כל דבר שיצדיק את הפחד הזה שהיה בה, את דפיקות הלב שדפקו בקצב מהיר ביותר מקצב נקישות עקביה הדקיקים במדרכה, את הבטחון העצום שיש חשמל באוויר, שמשהו רע עומד לקרות ממש בעוד רגע. כך היתה חולפת בפינת הרחוב, חולפת מתחת לחלון הגדול בסלון שלנו, ואז היה נשבר המתח. גבה לא היה מתיישר לאחר מכן, הוא היה נשאר קמור, אך לא מתוח, כל מה שרצתה עכשיו היה להיסגר לעיגול מושלם.

 

2.

אני רואה אותו עכשיו, מחלון הזכוכית הרבוע שבמטבח, אדי בישול עולים מהכיריים שלי ומסתלסלים, הופכים את היום לקצת יותר מטושטש.

אני רואה את כל התנועות הקטנות שלו (עכשיו, אחרי טיגון הבצלים, מוספים את הבשר הטחון, מפוררים באצבעות, שלא יהיו גושים גדולים מדי) הוא מחייך לעצמו חיוך קטן כשהוא הולך, ובכל צעד ידו הימנית משפשפת את המכנס (לערבב מדי פעם, כדי לא לחרוך את הבשר או את הבצלים והשום). יש לו צליעה קלה ברגל ימין מאותו יום בתיכון, כשזינק לסל בכל כוחו והטביע את הכדור ושמע את כל צעקות האושר של תלמידי בית הספר שלו שעמדו מצופפים על מדרגות הבטון ששימשו כיציע, עד ששכח שעליו גם לנחות, הוא זוכר מאז בעיקר את קול הנפץ ואת צעקות הנצחון של קבוצתו שלא הפסיקו גם כששכב שם על הרצפה הלוהטת וחיכה לגל הכאב המחליא שישטוף אותו כבר.

(כשהבשר מושחם מוסיפים לסיר את רסק העגבניות וקצת מים, מערבבים.)

הוא מלקק את שפתיו, לשונו עוברת מימין לשמאל ואז חזרה. הוא היה שמח עכשיו לבקבוק מים קרים. בקבוק קטן, עם הפיה שניתן למשוך עם השיניים ולינוק ממנה עוד ועוד עד שהגרון מתכווץ מהקור הפתאומי והגוף מצטמרר כשצידו האחד של העור כמעט שנחרך מהשמש שממלאת את כל השמיים, בעוד שמצידו השני מתקרר הדם בכל יניקה ויניקה.

(מוסיפים מלח, פלפל, אורגנו, עלי בזיליקום, לא לשכוח סוכר. מכסים ונותנים לרוטב לרתוח ולבשר להתבשל).

הוא חוצה את הכביש אל הקיוסק שבעברו השני. זיפי זקנו המאפירים של המוכר, הלבוש גופייה לבנה מוכתמת ומחוררת ממאות כביסות והצצות מתחת למכסה המנוע, צומחים פרא, וטיפת זעה מאיימת לצנוח מגבתו לתוך עינו. הוא כמעט ששולח יד לפניו של המוכר בכדי למחות את אותה טיפת הזעה כשהוא חושב על כמה היא תצרוב שם בפנים.

הוא קונה את בקבוק המים שחשק בו וחפיסת סיגריות שהמילה Light רשומה עליה באותיות מוזהבות דקיקות ומסולסלות. יותר מאוחר, כשיכנס למכוניתו וישב עם דלת פתוחה ומנוע פועל ויחכה שהמזגן יעשה את שלו והוא יוכל לגעת בהגה מבלי שעור ידיו יחרך, הוא יעשן אחת מהסיגריות הקלות שלו. ישאף לתוכו את העשן הקליל, ישהה אותו שם רגע ואז ישחרר אותו בנשיפה ארוכה ואיטית דרך סדק צר בשפתיו.

(מנמיכים את האש ומזיזים את המכסה. האדים הנמלטים מהסיר ממלאים את המטבח בריח המתוק – חמוץ של העגבניות ושל עשבי התיבול. עכשיו אפשר לטעום את הרוטב ולהוסיף תבלינים לפי הטעם).

לאחר שיתקרר די הצורך, הוא יסגור את דלת הרכב ויגלוש לאיטו לתוך הכביש הסואן. הוא יבחר את המסלול השמאלי ויסע עד לביתו במהירות גבוהה בעשרה קמ"ש מהמהירות המותרת. ברמזורים הוא יאפר את הסיגריה השניה מאותה קופסא לתוך המאפרה הקטנה של הרכב וינסה למצוא משהו טוב לשמוע ברדיו.

(אפשר לתת לרוטב להתבשל עוד בזמן שהאיטריות הארוכות מתרככות ומסתבכות בעצמן בתוך המים הרותחים.)

כשהוא יכנס לביתו וגל הקור מהמזגן יכה בגופו שיספיק להתחמם במהלך ההליכה הקצרצרה מהמכונית לדירה, בתו הקטנה, בת שש ושלושה חודשים בדיוק, תחבק אותו ותשאף לתוכה את הריח של אבא.

(יוצקים את הרוטב הלוהט על קערת הפסטה ועליו מפזרים שבבי גבינת פרמזן שמותכת כמעט באותו רגע. מגישים.)

הוא יניח את התיק על הרצפה ויתיישב ליד שולחן האוכל, מול בתו. אשתו תכנס למטבח, תשפשף את ידיה בסינר הפרחוני,  והוא ימזוג לכוס הזכוכית הדקה שלפניו משקה מוגז דיאטתי. הוא יפתח כפתור עליון בחולצתו הלבנה וגופו, החם עדיין, יתקרר עוד קצת. אשתו תניח לפניו צלחת גדושה והוא לא יוכל שלא להרהר לרגע קצר, לפני שהוא ייקח לידיו את המזלג, האם אותה טיפת זעה של אותו מוכר בקיוסק נשרה לבסוף לתוך עינו ועד כמה צרבה.

 

 

3.

היו ימי הקיץ הבוהקים כל כך שכאבו לו בעיניים כשהיה נוהג ברחובות העיר העמוסים לעייפה. הייתה השמש המלובנת מעליו שחיממה את פניו למרות המזגן במכוניתו החדשה וגרמה לטיפות קטנות של זיעה לנזול לו בצידי הפנים עד שהרגיש אותן  בקצות עיניו. לא נוגעות כלל בפנים העין, אך צורבות בכל זאת. מרגישות כמו טיפות חומצה החורצות סדקים ארוכים לאורך פניו, מאיימות להיסגר בקצה סנטרו ולקלף את עור פניו בחתיכה אחת, כמו מסיכת גומי. והפקקים במרכז העיר והנשים עם השקיות העמוסות החוצות לאיטן את הכביש בדרך חזרה מהשוק, גופן נוטה הצידה והן גוררות את עצמן לרוחב הכביש, משתמשות בכל חלק של גופן העגלגל בכדי להצליח ולסחוב את עצמן עד לצד השני, וצפצופי המכוניות לא מפריעים להן, לא קשורים אליהן, כאילו גילם, והקמטוטים שבקצות עיניהם, תוצאה של עשרות שנים של קיץ וזעה חומצית הסודקת את הפנים, ושקיות הניילון הכחולות והוורודות שבידיהן, מלאות בירקות ופירות וטביעות ידיים מזיעות של סוחרים המתבשלים תחת הסככות ומבשילים כמו מרכולתם המונחות בפירמידות שלעולם לא נראות כאילו קטנות ואף לא במקצת, כאילו כל אלה מקנים לאותן זקנות בשקי בד פרחוניים זכות על פיסת האספלט, זכות קדימה, או קניין.

היה הניסיון שלו להגיע מפגישה לפגישה, וחיפוש החניה האין סופי עם מאות הנהגים שבדיוק כמוהו מרגישים את הזעה נאספת בעיגולים שקופים בבתי השחי על חולצות הבד הלבנות שבתחילת היום עוד היו מגוהצות. והיה רגע כיבוי המזגן וההתחממות המיידית של חלקי הפלסטיק וקילוף הגב מהכיסא באיטיות והדביקות האיומה הזו, וכאב הראש, והאדמומיות בפנים, והמשקפיים המחליקות מגשר האף הרטוב מזיעה.

והיו הרגעים בהם האויר עמד וצחנת החנויות והאנשים הציפה אותו ולא שיחררה והמזוודה העסקית הקטנה שלו פתאום כל כך כבדה, והפלאפון המצלצל בתוכה והחיפוש אחרי המכשיר הקטן וקבלת השיחה רק כדי להפסיק את הצלצול החוזר הזה, את הצלצול הזה שהוא שומע לפעמים בחלומותיו. ויש את הקול של אשתו המגיע כל כך רחוק ורק המילים "מתי" ו "אתה" ו"תקנה" ו"הילדים" והוא עונה כן, עונה רק כן, מבלי לחשוב אפילו והשמש מתיכה לו את נעלי העור השחור וכפות רגליו בוערות בתוך גרבי הכותנה הכהות. ואין אפילו פינה אחת של צל.

והיו שעות הבוקר. המוקדמות יותר, הגובלות בזריחה, כשהכל עוד אפלולי, כשרוח נעימה מרגישה כמו התחלת הסתיו. הכלב שלו מושך אותו לאורך הכביש, גופו גמיש וזריז, צועד לאורך הכביש, באמצעו, הנהגים המעטים העוברים אינם ממהרים. הם מזדחלים מאחוריו, מנסים לחקות את הילוכו הקליל של הכלב הקטן, נהגים מהנהנים לבוקר טוב מתוך הכרה בשותף נוסף לשעות הקטנות שלהם. השעות הפרטיות שלהם, השעות בהן ניתן להיסגר בבית, להדליק מזגן ולדמות שכבר חורף, שהשמש המלובנת מתחילה להתקרר ולהתקשות ושיותר מאוחר, אולי לקראת הצהריים, ירד גשם.

 

 

.