לפני תשעה חודשים חזרתי משהות ארוכה בחו"ל עם רעיון לספר שבער בי, ובהחלטה די אימפולסיבית החלטתי שאקח שנה של הפסקה מכל היתר כדי להקדיש אותה לכתיבה שלו. היה לי ניסיון קודם בכתיבה, בעיקר של סיפורים קצרים, אבל לא של משהו שקרוב בכלל להיקף הזה. התחלתי לגבש outline וכתבתי כמה פרקים ראשונים, אבל הרגשתי שאני לא לגמרי מבין בעצמי לאן זה הולך, הרגשתי שהסיפור נאבק בי ולא מתיישב כמו שצריך. ואז ראיתי פוסט של מעין שדיבר על "פיצוח סיפורים": זכרתי שהיא עזרה לי בעבר המון עם קובץ סיפורים קצרים שגיבשתי, והחלטתי להזמין אצלה פיצוח.

ציפיתי למשהו דומה למה שחוויתי עם הסיפורים ששלחתי לה (ושעליהם היא עבדה כטובה אישית וללא תשלום): הערות קונקרטיות על מה בסיפור "עובד" ומה לא, המלצות לתחקיר ולכיוונים שאליהם הסיפור יכול ללכת. כאמור זה שירת אותי טוב מאוד בעבר, ואילו זו הייתה התוצאה של התהליך כנראה הייתי מרגיש שזה היה שווה את זה. לא היה לי מושג באילו סדרי גודל התהליך הזה יותר רציני ומעמיק...

יום לפני הפגישה הראשונה שלי עם מעין, קיבלתי ממנה קובץ שהיא הכינה וביקשה ממני לקרוא לפני. זה היה מסמך של יותר מ-30 עמודים, שמזהה כל אחד מקווי העלילה והתמות המרכזיות של הספר ועוקב אחרי ההתפתחות שלהם בכל פרק, מציין מה עובד ומה צריך עוד פיתוח או הידוק, ובסוף סיכום של ההערות והשאלות החשובות ביותר להמשך.

זה בפני עצמו כבר הדהים אותי לחלוטין, והיה בעל ערך שלא יסולא בפז עבור העבודה שלי על הספר. אבל זה היה עוד כלום לעומת שתי פגישות העבודה שקיימנו, שבהן דנו על הספר דרך שאלות קונקרטיות שמעין העלתה תוך כדי הקריאה של בטיוטה. לפעמים הרגשתי שהיא מבינה את הספר שלי יותר טוב ממני, גם מבחינת ההיקף שדרוש לו (המשפט הראשון שהיא אמרה לי כשהתיישבנו היה "זה לא ספר אחד, זו טרילוגיה" – והיא צדקה לחלוטין) וגם מבחינת מה בעצם הוא רוצה לומר. מעין הבחינה בדברים שהכנסתי פנימה אבל לא ייחסתי להם תשומת לב, ופתאום התגלה לנו שהם לב הסיפור – באמת שאני עדיין לא מבין איך היא עשתה את זה, איך היא כיוונה את עצמה בכזו חדות לתוך סיפור שבעצמו עוד לא היה מאוד חד או מגובש. פגישות הפיצוח היו מסע משותף של חקירה, והאפקט על היצירה היה פשוט מדהים. יצאתי מהפגישות האלה גם עם הבנה הרבה יותר עמוקה של הסיפור שיש לי ביד, וגם עם פרץ עצום של מוטיבציה לכתוב.

היום, פחות מחצי שנה אחרי עבודת הפיצוח עם מעין, יש לי ביד טיוטה שנייה של כרך ראשון (מתוך טרילוגיה, כאמור) שבקרוב תהיה מוכנה לשליחה להוצאה, והשני כבר בעבודה. מעין לא נעלמה ברגע שהסתיימו פגישות הפיצוח שלנו, ואני עדיין מוצא את עצמי כותב לה ומתקשר לעדכן אותה על דברים שקרו בסיפור, לשתף ולהתייעץ – ויכול מאוד להיות שעצם הדבר הזה, שיש עוד אדם שמבין את הסיפור שלי ואוהב אותו ממש כמוני, בפני עצמו שווה את הכול.

- איל חיות-מן, סופר, על תהליך פיצוח סיפור